עוד כמה ספרים טובים 

מלא ספרים טובים קראתי לאחרונה, הנה כמה מהם בסדר לא מסוים.

ובלי לינקים. המדיניות שלי בענייני לינקים ידועה (לי): מאחר ואף חנות לא משלמת לי עמלות (יודעים מה, עזבו עמלות. אני מסתפק בספרים חינם), לא אפנה לאף אחת מהן. פשוט תעשו קופי פייסט על שם הספר, ובחרו חנות בעצמכם. תודה וסליחה.



"השם הטוב" של ג'ומפה להירי הוא סאגה משפחתית הודית-אמריקאית. כתוב נהדר. נורא מרגש. מיד המשכתי וקראתי את ספרה הקודם, ספר סיפורים קצרים בשם "פרשן החלומות". חלק מהסיפורים נהדרים, במיוחד זה על הזוג בהפסקת החשמל והסיפור הנושא את שם הספר. כל הסיפורים נעים, כמו הספר, מהודו לארה"ב וחזרה. כל הדמויות במצבי צבירה משתנים של גלות; חלקם מצא בית, חלקם מחפש, חלקם לעולם לא ימצא. היא תעשה אתכם קצת עצובים, להירי. בסוף כל אהבה אצלה נפערת תהום.



נהניתי הנאה מרובה מ"הדוקרן של ויטגנשטיין". סיפור מפגשם הסוער של לודוויג ויטגנשטיין וקרל פופר, מפגש שבסופו איים - האמנם? - ויטגנשטיין על פופר בדוקרן! התקרית היא תירוץ לחקירה פילוסופית הבאה והולכת בין שתי הגישות של שתי האישים: מהי פילוסופיה, מהו יש, מה זה מוסר וכמובן: האם בכלל יש דבר כזה כמו "מה זה". עד כמה שאני אוהב את ויטגנשטיין, אני מוכרח להודות שפופר עשה עלי את הרושם העז יותר. הספר מביא יופי את רוח התקופה ורוח המחשבה.

מאחר ועלה ויטגנשטיין, הסתערתי מחדש על "על הוודאות" שלו. כבר עברו כמה שנים מאז קראתי את לודוויג הסוער והמסעיר. בספר מצאתי משפטים שסימנתי שם בקריאה האחרונה (בטח ב-2000), כמו: "את מהות החשבון למדנו דרך למידת החשבון" (סעיף 45. ההדגשה במקור).

לא יודע, הפילוסופיה שלו כבר לא עושה לי את זה - הבנאדם אולי גאון, אבל מתעסק בשטויות.

זה נכון, אבל מצד שני איך אפשר שלא לאהוב את האיש שבהערת שוליים כותב: "היומרות הן משכנתא המכבידה על כושר החשיבה של הפילוסוף". או במקום אחר - בסופה של עוד חקירה פילוסופית מאומצת אודות לא-כלום, כמו מה אומר המשפט "אני יודע שזה כיסא" - הוא פתאום זועק: "האם אין לבדיקה סוף?".

מה אומ?ר לכם, אני עדיין אוהב את האיש ואת הפילוסופיה שלו, אבל היא מחלה. הפילוסופיה חייבת לעסוק בי?ש, במוסר, בחיים, באלוהים, באדם. דברים כאלה. כשהיא מתרחקת מהחיים ומתעסקת במילה, או ב"שפה", היא הופכת פתאום ללא יותר מתחביב אידיוטי וחסר תכלית, כמו להשקות פרחים מפלסטיק.

זה קישור טוב לעוד ספר שקראתי: "סיינפלד והפילוסופיה". ראיתי שאחת מהחברות פה המליצה עליו. דעתי שונה. זה לא ספר רע, הוא פשוט חסר משקל לחלוטין. אין בו כלום, חוץ מחבורת מעריצי סיינפלד עם תואר פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת ככה וככה שחושבים שלהקביל בין סיינפלד לסוקרטס זה מחוכם ושלהתעמק (עוד פעם ועוד פעם בטרחנות שאין לה סוף) במשפט "זוהי תוכנית על כלום", או לבדוק האם קריימר עומד בקריטריון המוסריים של קירקגור זה פילוסופי. סתם ספר.

וכל הזמן הם כותבים בספר יאדא יאדא יאדא וחושבים שזה מצחיק. זה ממש הרגיז אותי. אז למה בכלל קראתי את זה עד הסוף? כי תחקירנית של לונדון וקירשנבאום התקשרה והזמינה אותי לדבר על זה, אז קראתי. בסוף היא לא התקשרה, אפילו לא לבטל (אלה, אין להן בושה).



אני קורא בהנאה - אם כי באיטיות אין קץ, חודשיים ואני רק בעמוד 100 - את "סיפור ניסויי עם האמת", האוטוביוגרפיה של גנדי. האמיתי כמובן. בחיים לא הייתי מכניס הביתה ביוגרפיה של רחבעם זאבי. בוא'נה, אתם לא מאמינים איזה קרוע הגנדי הזה - בספר קוראים לו גהנדי. כן, האיש גדול, אבל קרוע לגמרי, מענה את עצמו כל הזמן, מחמיר עם עצמו יותר מדי. יחסית לבן אדם שיצא נגד האלימות הוא די אלים נגד עצמו.

קראתי את הביוגרפיה של איינשטיין, השנים הראשונות. מעולה!

בכלל, ביוגרפיות - ואם עוד לא המלצתי לכם על הביוגרפיה של מרקס, הנקראת פשוט "מרקס" אז עזבו הכל ורוצו לקנות - זה קטע טוב בשבילי לאחרונה. אין גדול כאנשים גדולים.



היו גם חטיפים: לעסתי במהירות את "מוסיקה צבאית" של ולדימיר קמינר. מצחיק, מעניין, שופך עוד קצת אור על התמוטטות ברה"מ וכל זה. באותה מהירה לעסתי את "מוות בוונציה" של תומס מאן, בהוצאה המחודשת והמקוצרת. מאותה סדרה בלעתי גם את "חיי נישואין", נובלה של דוד פוגל. אם הנובלה הזו הייתה קינוח במסעדה, הייתי קורא לה "פ??רפ?ה ע?צ?ב".



ואוו, כמעט שכחתי - אתם חייבים לקרוא את "הקטרקט בעיני הרוח" של אופיר טושה גפלה. איזה ספר. איזה כלי. סופר גדול חדש מתהלך בינינו. פשוט ספר מעולה.



אה, וגם "מיליון רסיסים קטנים" של ג'יימס פריי. ספר שכולו בעיטות. לבטן, לפנים, למפשעה, לעמוד השדרה. ספר כל כך חזק: סיפורו, בגוף ראשון, של נרקומן המתאשפז במכון גמילה. אתם לא תורידו אותו מהידיים ותחלמו עליו בלילות.



עכשיו אני קורא וכל כך נהנה מ"רודף העפיפונים". אני ממש בסוף, אבל לא בא לי שזה ייגמר. איזה ספר! מזל שמחכה לי "קורות הציפור המכנית", החדש של הרוקי מורקמי. אין מה לומר, החיים שלי יפים.



ולסיום, לינק וסיפור: היום בבוקר, עם הקפה, בכיתי מול האינטרנט, עם דמעה אמיתית שמתגלגלת במורד הלחי והכל. עופר שלח תפס אותי לא מוכן עם הספד מרטיט לכלב שלו שמת. דמעה, אשכרה. לפי כמות הטוקבקים אני לא לבד. ואולי זה רק בגלל שיש לי כלבה.

ואפרופו זה: אתמול אחרי הצהריים אני יורד עם הכלבה, פוסע לאיטי והכלבה פוסעת עוד יותר לאט מזה, מריחה כל עלה וכל ג'אנט ביסודיות אין קץ. אני מחכה לה, עומד מעל עיתון שנזרק ונשאר פתוח על המדרכה. זה ידיעות אחרונות, כנראה מסוף השבוע, ויש בו כתבה על אדיר מילר. אני קורא את הכותרת ("הלך הילד, נשאר החיוך". כותרת מפגרת) וכותרת המשנה. נאמר שם שאדיר מילר כבר בן שלושים ואחת, שיש לו אחיין, שהוא חושב על להתחתן, בלה בלה בלה, כל מני שטויות. האמת היא שאין לי שום דבר נגד אדיר מילר, והאמת שגם לא בעדו.

תבינו, מאחר ואין לי טלוויזיה בבית אני משוחרר לגמרי מהצורך לחוש רגש כלפי אנשים שמופיעים בטלוויזיה. מאדיר מילר, דרך יהודה סעדו וכלה בדני קושמרו ורינו צרור: האנשים האלה לא עושים לי כלום. הם בכלל לא בעולם שלי.

בקיצור, אני עומד ברחוב מעל העיתון, קורא על המהפך שחל בחייו של אדיר מילר (לא הייתה לו תוכנית, ועכשיו יש לו), מהרהר בגורלו של אדיר מילר (נולד לו אחיין, הוא חושב על ילדים) והופך בבקשתו (הוא לא רוצה שיקטלו את תוכניתו החדשה). בינתיים הכלבה סוגרת את המרחק בינינו, מתקרבת, נעמדת גם היא מעל העיתון, ומשתינה ישר על הפרצוף של אדיר מילר.